עסק בצל הסכנה המתמדת

לחיות בארץ ישראל מצריך תוספת סיכון.
שלא תבינו אותי לא נכון, אני פטריוטית ולא חושבת שהארץ שלנו היא מושג מובן מאליו בכלל.
אני דור שלישי מובהק לשואה עם כל הסימפטומים "לפי הספר". ובנוסף לכל זה אני גם גרה בדרום הארץ. אמנם לא בעוטף עזה אבל קרוב מספיק להיות בחרדה מתמדת למשפחתי ולחיינו.
אני נפגעת חרדה! כן, ללא בושא והסתרה. אני, מלי, אמא ל 2 ילדים צעירים (10 ו 5 ), נשואה לבעל הייטקיסט ובעלת עסק עצמאי לשוקולד, בחרדה מתמתדת.
אני מטופלת בסוגים שונים של טיפולים כבר שנים, מנסה ל"ג'נגל" בין אמהות לבין ניהול ופיתוח העסק שלי עם משקולת של 250 קילו על הצוואר שלי מהרגע שאני מתעוררת בבוקר (במידה והצלחתי לישון בכלל) ועד הרגע שבו אני צריכה שוב לנסות להירדם.
האם את מרגישה את תחושת הפחד מלעצום עיניים ולשחרר? האם את יודעת איך זה להיות מכווצת רוב היום בלי האפשרות לשחרר כי המחשבה של "עוד רגע זה מגיע…" לא עוזב אותך לשניה?
לא בארוחות, לא במקלחות, לא בבוקר ולא בערב. תמידי! מהרגע שמחשיך וכל האנשים נכנסים לבתיהם לשגרת הערב שלהם, שם מתחיל הלחץ האמיתי. הלבד מתגבר והאחריות על הילדים מעצימה את ההרגשה והחרדה מתגברת. לפחות עד שהאיש מגיע הביתה ואז הלחץ יורד כי אפשר להשען.
אני שונאת להשען!
פעם הייתי "נשענת" בכל הכוח. היום אני בעלת עסק עצמאי שלא נותן לי את האפשרות להשען, מקסימום להיעזר אבל אני לוקחת, מקבלת ואוהבת את האחריות של העסק.
אני אישה אחרת בזכותו.
כל אישה עצמאית יכולה להבין את סדר היום המטורף שלנו גם בלי להיות נפגעת חרדה. ילדים בכלל זו משרה מלאה כמעט, ועוד בעולם גברי, מצ'ואיסטי שלא תומך באבא בבית אלא זה חייב להיות האימא. אבל אנחנו חזקות, מועצמות ויכולות להוכיח קודם כל לעצמנו ואז לסביבתנו והכי חשוב לילדנו שנשים זה מין חזק, עצמאי ויפה.
לעסק שלי קוראים מלי'ס בוטיק שוקולדים והוא שוכן כרגע במושב כפר אחים. אני בעיקר מעבירה סדנאות שוקולד מיוחדות לזוגות, קבוצות, ימי הולדת וכו' כמעט בכל הארץ. אני גם מייצרת ומוכרת מארזי שוקולד, מגשי אירוח לאירועים גדולים וקטנים.

הסדנאות שלי מיוחדות, לא בגלל שזה מה שנהוג לכתוב בשביל שיווק עצמי. הן באמת מיוחדות מכיוון שהן נבנו והתפתחו במשך השנים עד לכדי "תרפיה" באמצעות שוקולד. אני לא קוראת לעצמי "מטפלת" למרות עברי כמורה לחינוך מיוחד, מורה לאסטרטגיות למידה, עובדת ומתנדבת בעמותות לילדים עם צרכים מיוחדים ועוד הרבה פעילויות שעזרו לי לפתח את עצמי כנגישה לקהלים שונים ואת האפשרות לראות, לזהות, ולהבחין במצוקות קטנות כגדולות בכל משתתף בסדנה, ולנסות להפוך את המציאות שלהם, אפילו אם רק לשעתיים תוך כדי טעימות משוקולדים מובחרים שהם בעצמם רוקחים, יוצרים ומכינים.
אבא וילדיו לאחר שאבדו את אימם, אמא ובת שלא באמת מדברות אחת עם השניה בנסיון אחרון של האמא ל"בונדינג", משפחות שלמות שחושבות שהכל מושלם אצלם עד שהילדה מתפרצת "תפסיקו להתערב לי, אני יכולה לבד..", זוגות שמנסים להכנס להריון ללא הצלחה, זוגות שמנסים לשקם את היחסים ביניהם, מסיבת יומולדת ל 30 ילדים כי חייבים להזמין את כולם, 70 מורים בחדר גדול אחד ועוד המון סוגים של סדנאות שוקולד. המיוחד בכולן הוא החיבור, העצמה והיכולת לראות בכל משתתף את הניצוץ הזה של "גם אני יכול ליצור".
אני רוצה לשתף אתכן בדוגמא לסדנאה קשה מאוד, רגשית מאוד אך עם סיפוק אדיר שאפילו חשבתי לוותר על התגמול הכספי ופשוט לשלוח אותם לדרכם אחרי החוויה המטלטלת שהם עברו איתי ביחד.
ערב אחד מתקשר אלי יעקב (שם בדוי כמובן) ומספר לי שהוא רוצה פרטים על סדנת שוקולד משפחתית שאת פרסומה הוא ראה בגוגל והוא חושב האם זה מתאים לו ול 3 בניו. ראשית, לעצמי חשבתי, דיי מוזר שגבר מגיע לסדנת שוקולד עם 3 בנים. בלי להיות סקסיסטית מידי, אבל מה לעשות, הסטטיסטיקה היא שסדנאות, שוקולד בעיקר, שמורות לנשים. בכל מקרה נתתי לו את כל הפרטים לסדנה וקבענו תאריך אצלי בסטודיו.
הגיעו אלי, אבא ו3 ילדים בגיל העשרה שהכי קטן בן 12 והגדול בן 16, כולם עם פרצוף זועף וכועס ועם גישה של "למה אנחנו פה..?". הסדנאות שלי תמיד מתחילות בסיפור שלי ואיך התגלגלתי למצקוע הזה ומה קרה בדרך ואז בסיבוב היכרות קצר עם המשתתפים בסדנה. במקרה זה נתקלתי ב"קיר". חוץ מהשם שלהם, הם לא היו מוכנים לדבר איתי או אפילו אחד עם השני. התחלנו את הסדנה בלימוד על טמפרור השוקולד ומרכיביו ושוב, חוסר היענות מצידם (למרות ניסיונותיו של האב לנסות לשתף אותם ולדחוף אותם לעשייה – אך ללא הצלחה). כל כך ללא הצלחה שהילד האמצעי החליט פשוט לצאת בהפגנתיות מהסטודיו תוך כדי קללות וצעקות. עצרתי את האבא מלצאת אחריו ולקחתי אותו החוצה. הוא התחיל בהתנצלות שמיד עצרתי והסברתי לו שאין על מה להתנצל. שאלתי אותו איפה האמא והוא הסביר שהיא נפטרה לאחר מלחמה במחלה והוא נשאר לבד איתם מנסה לאחות את השברים. הרגעתי אותו ואמרתי לו שחבל שלא ידעתי זאת מלחתחילה, אך אנסה לעזור לו ולהם.
מיד, החזרתי את האב לסטודיו והלכתי לדבר עם הילד הנסער. לאחר שיחה קצרה (איני יכולה לפרט כי הבטחתי לו שלא אספר לעולם מה היתה בשיחה בינינו) הוא הסכים לחזור ולנסות להשתתף בסדנה.
מאותו הרגע כל הסדנה קבלה תפנית "טיפולית" לנסות למצוא את חוזקות המשתתפים. לנסות להזכיר להם שהם משפחה ואם הם לא יהיו מאוחדים הם יישברו. להסביר להם שהאבא הוא העמוד שלהם אבל הם חייבים לעזור לו אחרת הבית ממש יתפרק. כמובן שהכל מתחת לשטח ולא בשפה ברורה ופוצעת אלא תוך כדי עשייה, תוך כדי עזרה אחד לשני בתהליך ייצור הפרלינים. מהחזקת שקית זילוף מלאה בשוקולד ועד לעיצוב "אבני" שוקולד בידיים.
בסדנאות שלי, פיתחתי מקטע בסדנה בו אני מבקשת מהמשתתפים לעצור את הפעילות השוטפת, לעצום את העיניים ואני מתחילה, לכמה דקות, להעביר אותם דמיון מודרך שמתוכו אני מבקשת מהמשתתפים לקחת שקיות זילוף מלאות בשוקולדים מטומפררים שונים ועל דפי אפייה גדולים פשוט לצייר אינטואיטיבי את אשר על ליבם. בסדנה הזאת הכל התחבר לאמא, כל העצב, הגעגוע, הצער, הכעס על העולם, הכל יצא על הדף. כולם התחילו לבכות, כולל אני כמובן. משם האבא חיבק את שלושת ילדיו והם המשיכו בסדנה עם יותר חיוכים ויותר צחוקים. כאילו ירד סלע מליבם והם הבינו שמותר לחייך ואף אחד לא ישפוט אותם.
בסוף הסדנה האבא ניגש אלי בשביל להגיד תודה ולשלם כמו בכל סדנה אך הפעם הוא ביקש לחבק אותי. הסכמתי כמובן ותוך כדי החיבוק הוא חזר לבכות אך הפעם מהתרגשות. מילות התודה שלו הציפו אותי ולמרות שעבר זמן רב מאז הסדנה אני עדיין מוצפת ברגשות כמו אז. הוא רצה לשלם לי יותר ממה שסכמנו ואני בכלל רציתי להגיד לו שאני מוותרת על התשלום ואני שמחה שהם יוצאים מחויכים והלוואי שהייתי אפילו בורג קטן בשינוי שיהיה להם מבחינה משפחתית.
סדנאות מסוג אלה יש לי המון. בכל סדנה אני אנסה למצוא את המרכיב החסר, את החיבור בין המשתתפים, את הרצון להעצמה. בין עם זה ילד שרק צריך תשומת לב, בין עם זה אישה שמרגישה לא מוערכת ע"י בעלה, בין עם זה עובד משרד שמרגיש לא שייך לקבוצה או כל מרכיב אחר.
כל סדנת שוקולד היא סיבה למסיבה אך מבחינתי היא גם אפשרות לרדת לעומק ולנסות לעזור. גם עם המשתתפים אינם שמים לב לשינוי שחל בתוכם או באינטריגות ביניהם, לבסוף, ברוב המקרים, השינוי הוא לטובה או לפחות שינוי מאיר.

התחלתי בלספר על עצמי ועל נפגעות החרדה שלי. כל מי שלמד קצת פסיכולוגיה יודע ומבין שהעזרה הכי טובה שאתה יכול לתת לעצמך היא דרך עזרה לאנשים אחרים. הלוואי והייתי יכולה לעזור יותר, הלוואי ולא היה לי את החרדה והייתי יכולה להתפתח ולהגיע יוצר לדרום הארץ ולנסות לעזור לכל הילדים נפגעי החרדה בעוטף. אך אני עדיין בתהליך. אני עדיין מגלה חוזקות ועוצמות בעצמי שלא חשבתי שיהיו לי אי פעם.
אני בתהליך, הוא ארוך ולפעמים מתיש אבל הוא אני בתוכו ולא מוכנה לוותר. לא עלי, לא על משפחתי ובטוח לא על העזרה שאני יכולה להעניק.

מלי בריד,
מלי'ס בוטיק שוקולדים
2019